משהו מתחיל להתחבר בפילדלפיה

אחרי פתיחת עונה רעה נראה שפילדלפיה מתחילים להבין איך לשחק ביחד. 13 ניצחונות מ-15 המשחקים האחרונים, כולל חמישה ברציפות, מול יריבות לא קלות (בוסטון, דנבר, מיאמי, טורונטו, יוטה, אינדיאנה וסקרמנטו, בין היתר), מראים מה הסיקסרס מסוגלים לעשות. הם במקום השני במזרח כרגע ועם מאזן טוב יותר ממה שהיה להם בכל אחת מ-2 העונות הקודמות בהן סיימו במקום השלישי בקונפרנס, עם מעל 50 ניצחונות.

מה השתנה מפתיחת העונה האיטית? סוג של הפרדת ראשים. כמות הדקות המשותפות של אמביד והורפורד בירידה, גם בגלל פציעות של כל אחד מהשניים וגם בגלל שהם פשוט לא מתפקדים טוב ביחד. סימונס וריצ'רדסון גם לא זוכים ליותר מדי זמן משחק משותף בגלל פציעה שגרמה לריצ'רדסון לפספס כמה משחקים, אבל ב-4 המשחקים האחרונים בהם שותפו השניים הם קיבלו, בממוצע, פחות מ-14 דקות ביחד על הפרקט.

פילדלפיה מצליחה באמצעות ההפרדה הזאת. השילוב של סימונס וטוביאס האריס עובד טוב ביחד וההתקפה של הסיקסרס טובה בהרבה כשאמביד לא משחק (קולעים 105.5 נקודות פר 100 פוזשנים איתו, 116.5 פר 100 פוזשנים בלעדיו – ההפרש הכי גבוה בקבוצה). ההפרש בהגנה לטובת הדקות של אמביד דומה וכך פילדלפיה יכולה להעלות הילוך במשחקים מסויימים, משהו שברט בראון עושה טוב העונה. כשאמביד לא משחק סימונס מקבל יותר חופש ואנחנו רואים תיאום מרשים שלו עם האריס כשסימונס מסר להאריס 62 אסיסטים, יותר מכל צמד בליגה מלבד לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס.

הדקות של השניים על המגרש בלי אמביד מאפשרות לפילדלפיה לדרוס ולא מקרי שבתקופה הזאת סימונס עם 14.4 נקודות, 9.4 אסיסטים ו-7.5 ריבאונדים, כשהוא מציג אולי את הכדורסל הטוב בחייו. הוא מצליח לחדור הרבה יותר לצבע – 12.9 חדירות למשחק ב-15 האחרונים לעומת 8.9 בקודמים להם – וזה מניע את ההתקפה של הסיקסרס, במיוחד כשאמביד על הספסל והצבע פנוי, בין היתר בזכות היכולת של אל הורפורד לשחק רחוק מהפוסט. זה נראה כאילו פילדלפיה מצליחה לנצל את היתרונות שלו במגרש הפתוח, לפחות כל עוד אמביד לא בדרך.

הקבוצה לא בהכרח טובה יותר בלי אמביד והיתרון שהוא נותן בהגנה עצום, גם על הטבעת וגם מרחוק. יריבות מפחדות להגיע לסל כשהוא מגן עליו וכך כל המשחק ההתקפי שלהן נחלש. אמביד עדיין שחקן ההתקפה הטוב ביותר של הקבוצה, למרות שהמשחק ההתקפי שלו מיושן ומתבסס על פוסט-אפ ארכאי שלא מתאים לעולם של היום.

למרות ההפרדה בין סימונס לריצ'רדסון ואמביד להורפורד, החמישייה שלהם מצליחה לתפקד ביחד כשההגנה נהדרת ומכפה על התקפה בינונית – קשה לעשות סל מולם ויריבות קולעות ב-41.4% מהשדה נגד חמשת הגדולים של הסיקסרס. ההפרדה מאפשרת להם להיות טובים גם כשהחמישה לא על המגרש ולמצב אותם במצב מצויין לקראת המשך העונה. הם יכולים להיות אופטימיים.

חבילות הטרייד המעניינות ביותר

מה קונטנדריות יכולות להעביר מבלי לפגוע יותר מדי בשלד הקיים (ובכל זאת להתחזק)? בואו ננסה לבדוק.

קליפרס: מו הרקלס וג'רום רובינסון. אולי חבילת הטרייד המסקרנת מכולן. יש כאן חוזה נגמר, זה של מו הרקלס (11.5 מיליון דולר) שנועד לאזן משכורות בעת הצורך. הרקלס הפך לאחרונה לשחקן חמישייה של הקליפרס, אבל נראה שיש להם מספיק אפשרויות לתפקיד הפאוור פורוורד הפותח בלעדיו עם ג'מייקל גרין ואולי אפילו ג'ורג'. לצידו יש את הפוטנציאל של ג'רום רובינסון, הבחירה ה-13 בדראפט 2018, שלא מקבל יותר מדי זמן משחק השנה, אבל יכול להתפתח לשחקן משמעותי בליגה בקבוצה הנכונה ולסקרן קבוצות צעירות.

לייקרס: קייל קוזמה. קוזמה מועמד מעניין לטרייד. הוא לא מצליח להשתלב בלייקרס מהספסל, אבל כן הראה בעונות הקודמות שהוא יכול לייצר נקודות ויכול להיות שילוב מעניין לצד סנטר הגנתי, למשל מיטשל רובינסון בניקס. הבעיה היא שהמשכורת של קוזמה לא גבוהה, 1.9 מיליון דולר, ולכן הלייקרס יצטרכו להעביר שחקן נוסף יחד איתו בשביל להשיג מישהו. השחקן היחיד עם משכורת גבוהה שיכול להיות מועבר זה קנטביוס קלדוול-פופ ולא סביר שהלייקרס יעבירו אותו בשביל להשתדרג לאורך היכולת הטובה של פופ בזמן האחרון, והסוכן המשותף לו וללברון ג'יימס.

מילווקי: ארסן אליאסובה ובחירת סיבוב ראשון. החוזה של ארסן אליאסובה מעניין כשהשנה הבאה לא מובטחת, מה שאומר שקבוצה יכולה לשחרר אותו לפני תחילת 2020/21 מבלי לשלם את היתרה בחוזה. בחירת הסיבוב הראשון של אינדיאנה שייכת למילווקי ויכולה להיות באזור הבחירה ה-20-25, מה שנותן להם נכס לא רע בכלל. יכול להיות שנראה את אחד מצעירי הבאקס, סטרלינג בראון או די ג'יי ווילסון, גם מועבר בטרייד כזה.